לאחרונה, יש לי לא מעט רגעים בהם אני מוצפת בכל כך הרבה פרגון ואהבה, שאני מרגישה כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ מהתרגשות בכל רגע. לא פעם אנשים, גם כאלו שאני לא מכירה יותר מידי, משתפים אותי ברגש חיובי שיש להם כלפיי או כלפי משהו שיצרתי. הפרגון הזה מדבק ומאפשר לי לחייך ולהפיץ אור בחזרה.
אני כל כך שמחה שהקפתי את עצמי באנשים כאלה, שרואים קודם כל את הטוב בבני אדם. שלא נרתעים מיכולת של מישהו, לא משליכים הצלחה של אחר ככישלון שלהם. בייחוד אני מעריכה את זה, כי הייתי כזו בעצמי.
במשך שנים הייתי ילדה לחוצה, תחרותית ופרפקציוניסטית. כל הצלחה של מישהו אחר, כמו למשל ציון שגבוה בנקודה אחת יותר ממני (לא מגזימה), גרמו לי להרגיש שהבן אדם הזה יותר טוב ממני. השוויתי את עצמי לכל אחד. הרגשתי צורך להוכיח לעצמי ובעיקר לסביבה שאני הכי טובה בהכל.
מיותר לציין שכמעט לא היו לי חיים חברתיים, כי את כל הזמן הפנוי שלי השקעתי בללמוד למבחנים - ממש חנונית לתפארת. בכל פעם שלא עמדתי ברף הגבוה מידי שהצבתי לעצמי - הייתי נשברת, וכשכן עמדתי - דאגתי להשוויץ בזה לסביבה, ולגרום לאחרים להרגיש פחות טוב עם עצמם. לא מהרגעים שאני גאה בהם במיוחד.
בסוף סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה וקיבלתי את האישור האולטימטיבי שאני טובה. במה? אני לא בטוחה. אבל התואר הזה בהחלט סיפק אותי. האם הוא גרם לי לאהוב את עצמי יותר? אולי למשך איזה שבוע.
תראו, אני לא מתחרטת על זה. גם כי יש מצב שעכשיו אני לא צריכה לעשות פסיכומטרי, אבל בעיקר כי לא הייתי לומדת כל כך הרבה לקחים חשובים אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי. לא הייתי מי שאני עכשיו, ואני מרגישה הקלה להגיד שאני אוהבת (ברוב הזמן) להיות אני.
לצאת מהטירוף הרעיל הזה היה תהליך ארוך, שנמשך עד היום. אני חושבת שזה התחיל בזה שהפסיכולוגית שלי אמרה לי יום אחד שתמיד יהיה מישהו שיהיה יותר טוב ממני במשהו. כמעט נשבר לי הלב באותו רגע. לא ידעתי בהתחלה איך לתפוס את הקונספט הזה בכלל.
אבל, לצד זה, היא גם אמרה שלכל אחד יש משהו אחר לתרום מעצמו. להיות "טובה" זו הגדרה שמפשטת מאוד מצבים בחיים, ואם אתם מכירים אותי קצת, אתם יודעים כמה אני מאמינה במורכבות. לאט לאט, כל מיני סיטואציות עזרו לי להבין שאני יכולה לזכות בהערכתם של אחרים גם בלי ציון שייתן לי אישור, ושיש לי הרבה מה לתרום.
עוד הבנתי, שאווירה תחרותית לא מוציאה ממני את המיטב. ואחרי שהשלמתי עם העובדה שלא אוכל להתחמק מתחרות כל החיים, התפניתי לעבודה הקשה באמת - ללמוד איך לא לאפשר לסיטואציות כאלה לשרוף אותי מבפנים.
התחלתי להזכיר לעצמי את החוזקות שלי, לא להתרגש מכל מתחרה, ולקבל תבוסה אם זה מגיע לזה. חוץ מזה, גיליתי שהמון פעמים אני בכלל יוצרת את התחרות בראש שלי. אבל המסקנה אולי הכי חשובה שהגעתי אליה, היא שלא כל סיטואציה בחיים דורשת את כל האנרגיה שלי. לא בכל מבחן חשוב להוציא מאה.
כל אלו, פינו מקום בלב גם לפרגון לאנשים מסביבי. הצלחתי לזרוק להם מילה טובה, להעלות להם חיוך על הפנים, וגם להכיר בכישרון שלהם. אפילו הגעתי להבנה שכישרון של מישהו אחר יכול לעורר בי השראה ליצירה. זה לא תמיד קל, להכיר במעלות של אנשים אחרים בלי להשוות אותנו אליהם, אבל אם מצליחים, כל כך הרבה חיוביות נכנסת פנימה.
אוקיי, רק מעדכנת שהתחלתי לבכות חחחחחח אוף למה אני כזו רגשנית?? נראה לי שאני בוכה כי כל הפוסט הזה הוא גם הדרך שלי לפרגן לעצמי. את כל התהליך הזה שנמשך שנים, עשיתי בהרבה דמעות וסבלנות, ועבדתי (ואני עדיין עובדת, ברגעים אלה ממש) על לאהוב ולהעריך את הדברים שאני עושה ואת עצמי.
זה פאקינג קשה, אבל כל פעם אני מתקדמת קצת. ואז משתהה, ושוב לא אוהבת, ואז חוזרת להתקדם. ורגע שבו אני מרגישה כלכך הרבה אהבה מהאנשים שסובבים אותי, הוא האישור האולטימטיבי לזה שאני בדרך הנכונה. כי אני יודעת (וזה אפילו מקועקע עליי), שכדי שאנשים יאהבו אותי, אני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי.
ואם אנשים אוהבים אותי, זה אומר שהצלחתי לאהוב את עצמי מספיק כדי להראות גם להם שאני שווה משהו ושכדאי להם להיות חברים שלי (אמירה טיפיקלית של עמית החננה מבית הספר). זה קצת כמו הוכחה הפוכה במתמטיקה, וגם פרדוקס, כי האהבה שלהם כלפיי גורמת לי לאהוב את עצמי יותר. זה מעגל כזה, וזה המעגל שאני הכי אוהבת להסתובב בו.
כשאני כותבת את הטקסט הזה, עולה לי לראש הביטוי "תשאיר את חברים שלך קרובים ואת האוייבים שלך קרובים יותר", ואיתו גם המחשבה שמי שפועל על פיו הוא ככל הנראה לא בן אדם שמח במיוחד. אני לעולם לא אוכל לחיות בלי לסמוך על אף אחד, בתחושת חשדנות מתמדת, ובתחרות מתישה.
אז לסיום, יש לי מסר אחר בשבילכם - תשאירו את החברים שלכם קרובים מאוד. תקיפו את עצמכם באנשים שישמחו בשמחתכם, יגרמו לכם לחייך, יאתגרו אתכם ויעוררו בכם השראה.
אה והכנתי גם בראוניז, בכל זאת אנחנו בבלוג אפייה כאן, והם לא כאלה קשורים לפוסט הזה, חוץ מזה שהכנתי אותם לחברה וככה פרגנתי לה. אז לכו תכינו בראוניז, תאכלו, תפרגנו לעצמכם, ותנו גם לאחרים לטעום מהדבר הטעים הזה שיצרתם (וזה בעצם מטאפורה למי שאתם).
מתכון של נעמה גאון המושלמת -
Comments