זכרונות של קווינגמן

אחד הזכרונות הראשונים שלי אי פעם הוא מגיל שנתיים. ההורים שלי הסיעו אותי בעגלה ונכנסנו למאחורי הקלעים של מאפייה, איפה שכל הקסם מתרחש.

זה היה מקום עצום (לפחות בעיניים של ילדה קטנה), סטנדים מלאים במאפים מפוזרים בו. גם עכשיו אני יכולה להריח את ריח הטופי קרמל המופלא שמילא את האף שלי אז, כאילו אני שם כרגע.

את פנינו קיבל בחיוך עזרא, איש זקן וחביב, ומיד אחריו הבן שלו, אסף, הקונדיטור שאחראי על החלום שנכנסנו אליו. גולת הכותרת של כל החוויה הייתה הקווין אמאן. אז (ועד ממש לאחרונה בקטע מביך), קראנו לזה קווינגמן, שיבוש של דרך הכתיבה של המאפה בצרפתית.

זו הייתה באמת יצירת מופת. ענן אבקת סוכר מלמעלה, שכבות בצק וחמאה, וסוכר שהתקרמל בתנור והפך לסירופ נוזלי ומדהים, עשו את הביס המושלם, ואת החוויה לשמיימית.

היום ניסיתי לשחזר את הטעם. היו כמה כשלים בדרך, אבל כשנתתי ביס ועצמתי עיניים, הצלחתי, לרגע קסום אחד, להרגיש שוב כמו הילדה ההיא במאפייה ♥️